גודל מעלת אמירת קדיש לעילוי נשמת הנפטר
אחד הדברים הנשגבים ביותר שיכול אדם לעשות לעילוי נשמת אביו, אמו או כל נפטר יקר, הוא לומר קדיש. תפילת הקדיש היא מן התפילות המיוחדות והנעלות ביותר שבמסורת ישראל, והיא מבטאת את גדולת ה', את קידוש שמו בעולם ואת התקווה לגאולה ולתיקון העולם.
לכאורה, הקדיש אינו עוסק כלל בנפטר. אין בו בקשה מפורשת על נשמתו, ואין בו אזכור של מוות או של נשמה. אולם דווקא בכך טמון עומקו הגדול. כאשר אדם עומד בתוך כאבו, לאחר שאיבד אדם יקר, ובמקום לשקוע בצער בלבד הוא מכריז: **"יתגדל ויתקדש שמיה רבא"** – יתגדל ויתקדש שמו הגדול של הקב"ה – הרי הוא עושה מעשה עצום של אמונה, של קבלת עול מלכות שמים ושל קידוש שם שמים.
חז"ל והמקובלים הפליגו מאוד בגודל מעלת אמירת הקדיש לעילוי נשמת הנפטר. הנשמה, לאחר פטירת האדם מן העולם, עוברת תהליך של דין, זיכוך ועלייה. כל מצווה שנעשית בעולם הזה לזכותה יכולה להוסיף לה אור, זכות ועלייה בעולם האמת.
כאשר בן או בת, קרוב משפחה או אדם אחר אומרים קדיש לעילוי נשמת הנפטר, הרי הם ממשיכים את הקשר שבין הנשמה לבין העולם הזה. הנפטר עצמו כבר אינו יכול לקיים מצוות בגופו, אך בני משפחתו יכולים לעשות מצוות, ללמוד תורה ולהרבות בקידוש שם שמים לזכותו.
כל אמירת **"אמן, יהא שמיה רבא מברך"** שנאמרת מתוך כוונה, כל תפילה וכל קדיש – יכולים להיות זכות גדולה לנשמת הנפטר.
בגמרא נאמר: **"כל העונה אמן יהא שמיה רבא מברך בכל כוחו – קורעין לו גזר דינו"**. מדברי חז"ל אנו למדים על העוצמה הגדולה הטמונה בעניית "אמן יהא שמיה רבא".
הקדיש מגלה את האמונה הגדולה ביותר: גם כאשר האדם אינו מבין את דרכי ההשגחה, גם כאשר הוא מתמודד עם כאב ואובדן, הוא ממשיך להאמין שהקב"ה מנהיג את העולם, ושמו הגדול עתיד להתקדש בעולם כולו.
לכן, אמירת הקדיש לעילוי נשמת הנפטר היא זכות כפולה: היא גם זכות לנשמה, וגם קידוש שם שמים גדול בעולם.
המוות מפריד בין האדם לבין גופו, אך הקשר הרוחני בין הנשמה לבין בני משפחתה אינו נעלם. כאשר בן אומר קדיש על אביו, כאשר בת עושה מצווה לעילוי נשמת אמה, או כאשר אדם לומד תורה לזכרו של נפטר יקר – הוא למעשה ממשיך את פועלו של הנפטר בעולם.
הקדיש הוא מעין הכרזה: **הקשר לא הסתיים. האהבה לא הסתיימה. מעשיו של הנפטר ממשיכים להאיר בעולם.**
כל קדיש שנאמר, כל שיעור תורה שנלמד וכל מצווה שנעשית לעילוי נשמתו – מוסיפים אור וזכות לנשמתו ומבטאים את הכרת הטוב והאהבה שאנו רוחשים לו.
כאשר אדם משאיר אחריו ילדים, תלמידים, משפחה וידידים הממשיכים לעשות מעשים טובים לזכרו, הרי שזכויותיו ממשיכות להתרבות גם לאחר פטירתו.
אמירת קדיש היא אחת הדרכים המרכזיות שבהן החיים יכולים להוסיף זכויות לנפטר. כל פעם שאדם עומד בבית הכנסת ואומר קדיש, הוא כאילו ממשיך את שליחותו של הנפטר בעולם ומקדיש את המעשה לזכרו ולעילוי נשמתו.
בפרט כאשר הקדיש נאמר בכוונה, ביראת שמים ובמחשבה: **"אני אומר קדיש זה לעילוי נשמת פלוני בן פלוני, כדי שתהא נשמתו צרורה בצרור החיים"** – הרי הדבר מקבל משמעות עמוקה ומרגשת ביותר.
עם זאת, ראוי לזכור כי הקדיש הוא חלק ממכלול גדול של זכויות שניתן לעשות לעילוי נשמת הנפטר. לימוד תורה, צדקה, גמילות חסדים, שמירת מצוות, תפילה ומעשים טובים – כולם יכולים להיות זכות גדולה לנשמה.
הדרך היפה ביותר להנציח אדם שנפטר היא לא רק לזכור אותו, אלא גם להמשיך את הטוב שהיה בו. אם היה אדם של חסד – להרבות בחסד לזכרו. אם אהב תורה – ללמוד תורה לעילוי נשמתו. אם אהב לעזור לאחרים – לעשות מעשים טובים בשמו.
כך הופך זכרו של הנפטר לאור שממשיך להאיר בעולם.
אמירת קדיש לעילוי נשמת הנפטר היא זכות גדולה, קדושה ונשגבה. היא מחברת בין עולם החיים לעולם הנשמות, בין הגעגוע לבין האמונה, ובין הכאב לבין קידוש שמו של הקב"ה.
בכל פעם שנשמע קולו של אדם האומר:
**"יתגדל ויתקדש שמיה רבא..."**
מתרומם בעולם קולה של האמונה. ובאותו רגע, זכרו של הנפטר אינו נשאר רק בלבם של בני משפחתו – אלא הופך להיות חלק מקידוש שם שמים.
יהי רצון שכל הקדישים, התפילות, לימוד התורה והמעשים הטובים הנעשים לעילוי נשמת הנפטרים, יהיו להם לזכות, למנוחה, לעלייה ולתיקון הנשמה, ויקוים בהם הפסוק:
**"תהא נשמתו צרורה בצרור החיים."**